צחוק הגורל 2007. 10. 23
הגורל יש לו חוש הומור מיוחד. כל כך מיוחד שאף אחד לא מבין אותו ולכן ישנם רבים שבכל פעם שהם שומעים את הצחוק הם מבינים, אולי "מבינים" זו לא המילה הנכונה. נגיד שהם "חשים" או, ברוב המקרים, "חוששים" שזה צחוק שמבשר רעות. מבשר אסון והם יודעים שהצחוק הזה ייגמר בבכי. שהצחוק הזה עלול לפרוץ סכרים ולשחרר זרמים של דם ושטפונות של דמעות.
מה שמרתק הוא שברוב המקרים זה עונה להגדרות: "צחוק עד דמעות". או "אפשר למות מצחוק" ומה שנכון עובדתית הוא שצחוק אמיתי מעלה במקרים רבים דמעות בעיני הצוחקים. יש לו עוד תכונה מעניינת שהוא אוהב לשמור על האיזון הזה: צחוק - דמע. צחוק - בכי. האיזון הזה בא לידי ביטוי במיוחד במקרים של יחסים דו-, או רב-צדדיים, כלומר, כשצד אחד צוחק, הצד השני בוכה. כשצד אחד מת, הצד השני צוחק.
בגלל החשש הזה תמיד ישנו רצון או ישנה אמונה שאת הגורל אפשר לכוון. יש המאמינים שאם חשו את בואו בשלב מוקדם הם יכולים לא רק לכוון אותו אלא לעצור אותו או אפילו למנוע אותו. הם לא מבינים כי ישנה סיבה למה אומרים "צחוק הגורל", הוא צוחק על כולם. אני בטוח כי אמירות שכאלה מצויות בכל השפות המדוברות. אצלנו, אצל היהודים, אומרים דוברי היידיש "א? מענטש טרא?כט און גא?ט לא?כט"--"האדם חושב [מתכנן] ואלוהים צוחק".
תאמינו לי שכיהודים אנחנו יודעים מה שאנחנו אומרים, לנו יש היסטוריה ארוכה והרבה ניסיון חיים. כמה פעמים במשך ההיסטוריה הפקדנו את גורלנו בידיו של אלוהים וכדי שיאמין לנו שאנחנו מתכוונים ברצינות צרחנו בגרונות ניחרים מעשן המוקד עליו עמדנו או התנור בו נשרפנו. או בגרונות משוספי-מאכלת מוצפים בדם "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". ומה היה הסוף?! אני לא יודע אם הוא צחק אז, אבל אני בטוח שאלה ששרפו אותנו ושחטו אותנו צחקו גם מחולשתנו כיהודונים וגם מאלוהינו שתמיד אמרנו אנחנו ואמר הוא כי הוא הגדול מכולם, החזק מכולם.
אני לא יודע ולא רוצה לחשוב שהוא זה שקבע את גורלנו. אני יודע וחושב שהגורל צחק גם לנו וגם עליו. כשקמו ביננו כאלה שאמרו: "שמים בקשו רחמים עלי!
אם-יש בכם אל ולאל בכם נתיב ?
ואני לא מצאתיו -
התפללו אתם עלי!
אני-לבי מת ואין עוד תפלה בשפתי...
ואם יש-צדק - יופע מיד!
אך אם-אחרי הישמדי מתחת רקיע
הצדק יופיע ?
ימ?גר-נא כסאו לעד!..." (ביאליק "על השחיטה)
והחליטו לקחת את גורלם בידם, גם בהם היתה יד הגורל. ואל צחוק הגורל הצטרף גם צחוק השטן.
מרגע שקמו ועמדו שוב לא הייתה דרך חזרה, ברור היה כי לא אלוהים ולא אנשים יעשו את המלאכה בשבילם, ואם יש להילחם בגורל ובאלוהים זה מה שהם יעשו:
"...פתע פתאם יתנער דור עזוז וגבור, דור גבור מלחמה
ועיניהם ברקים ופניהם להבים ?
וידיהם לחרבות!
...הם קוראים:
"...דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו!
ידנו לבדה, ידנו החזקה
את-כובד העל מעל גאון צוארנו פרקה
ונזקוף ראשנו שמימה ויצרו בעינינו ?
ונערוק למדבר ונאמר לציה 'אמנו'
על-ראשי הצורים בין מפלשי עבים
שתינו ממקורו הדרור עם כל-נשרי שמים -..." (ביאליק מתי מדבר)
הם הלכו במדבר ועשו אותו לביתם. הם עלו בהרים הגבוהים ובנו בהם את מבצריהם. ובידיהם היו החרבות בלילות וידיהם אחזו בימים במחרשות. אם היה צורך ביחסי שלום עם השכנים הערבים, הם למדו את אורחות חייהם. אם היה הכרח במלחמות עם השכנים הערבים, הם לא היססו להלחם. עד שבאחד הימים, ב-כט' בנובמבר 1947 האיר הגורל את פניו אליהם. מרבית אומות העולם הכירו בזכותם להקים בית לאומי בארץ אשר עליה נלחמו, על אדמתה , אך גם באלה אשר ישבו בה. כפי שכבר אמרתי, הגורל שומר על איזון. ברגע שהאיר פניו לעם היהודי, חשכו עיניו של העם הערבי. העם היהודי הריע בשמחתו והעם הערבי זעק בסיבלו. אלה שפכו את דמם של אלה. אלה שרפו את שדותיהם של אלה. אלה הרסו את בתיהם של אלה.
ניצולי העם היהודי. שרידי הנהרגים והנשרפים האירופה, מאות אלפי העקורים - הפליטים, ששוב לא היו להם בתיהם לחזור אליהם, עלו לישראל. מאות אלפי העקורים - פליטים הערבים מארץ ישראל, ששוב לא היו להם בתיהם לחזור אליהם, יושבו במחנות פליטים בארצות ערב השכנות.
טעות היא לחשוב כי שואת העם היהודי החלה עם עליית הנאצים בגרמניה. טעות היא לחשוב כי תקומת העם היהודי החלה עם תחילת הנאציזם. הפוגרומים בכל ארצות אירופה, מי יותר ומי פחות, הביאו להקמת קבוצות הגנה עצמית במקומות השונים פה ושם, לא היתה זו תופעה כללית, אולי נכון לומר כי היתה זו תופעה נדירה למדי, אך היו בה ניצנים של תפיסת עולם, שהיו שקראו לה והיו שהתנגדו לה, תפיסת "יהדות השרירים", שהיתה אולי הד חדש לאופיו הלוחמני של העם היהודי בשנים הרחוקות בהן היה העם היהודי עם ריבוני שכבש לו ארץ להתנחל בה, עוד בימים שזו היתה לא רק הדרך הלגיטימית לקיים ישות לאומית ריבונית, אלא הדרך המקובלת והמכובדת.
כשם שהקבוצות להגנה עצמית היו תולדה של הפוגרומים באירופה, כן היו הקבוצות שקמו בארץ ישראל ושגולת הכותרת לקיומן היו ה"הגנה", ה"פלמ"ח", ה"אצ"ל" וה"לח"י", תולדה של הפרעות שהישוב הערבי בארץ ישראל פרע בישוב היהודי. הפרעות היו בנוסף לצעדי הדיכוי שנקט הצבא הבריטי, הן מתוך יזמה של ממשלת ברטניה, הן מתוך היענות אוהדת לעניין הערבי והן ביזמת העולם הערבי ואירגוניו השונים, שעשו כל מאמץ למנוע מהעם היהודי והתנועה הציונית להגשים את חזון השבות וההתישבות בארץ. בהשאלה שוב אפשר לומר "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
מלחמת העולם השניה העלתה את תופעת ההשמדה לדרגה שהעולם לא ידע אפילו במלחמת העולם הראשונה, ואת האפשרות של "השמדת עם" לא על רקע של מלחמה אלא כדבר המתבקש על ידי אידאולוגיה ואידיאל. במרכז אידאולוגיה זו עמד האידיאל של ניקוי העולם מהיהודים, יצירת גזע ארי נקי מכל גזע נחות ממנו תוך בניית אידאולוגיה של שלטון הרייך השלישי הגרמני על כל העולם למשך אלף שנים.
הפוגרומים, הפרעות ומעל לכל רצח שיטתי אידאולוגי של שישה מליון יהודים תוך שאיפה להגיע ל"פתרון הסופי" שהצלחתו היא השמדת כל העם היהודי, לפחות בגבולות הרייך השלישי, כלומר בכל אירופה. הביאו את העולם ואת שאר העם היהודי להחלטה כי חייבים למצוא פיתרון להמשך קיומו של העם, ובארץ ישראל שהוכרה כמולדתו ההיסטורית.
החלטה זו הביאה להחלטה להקים את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אך כפי שנאמר: הגורל מחפש לו דרך להיות מאוזן וסימטרי. ושואף להגיע לפתרון של "סכום אפס". אי לכך מציאת פתרון לעם היהודי יצרה במקביל?וכתוצאה מכך?את בעיית העם הערבי הארץ ישראלי. מלחמת העצמאות מצאה את סיומה בקווים שהיו למעשה קווים של שיוויון כוחות בין ישראל וארצות ערב שהשתתפו במלחמה. פתרון בעיית פליטי העם היהודי יצר בעיית פליטים בקרב העם הערבי. אין מספרים של הרוגים בחילות ארצות ערב אך אני מניח כי יחסית לגודל הכוחות בין הצד הישראלי והצד הערבי כן הוא היחס בין הרוגי ישראל והרוגי העולם הערבי.
הקמת מדינת ישראל, בהנחה שהקמה זו היוותה פיתרון כלשהו לבעיית שואת העם היהודי, יצרה מיד ובמקביל את ה"נכבה" - שואת העם הערבי הארץ ישראלי, הקרוי "פלשתיני". היה זה עם שטרם גיבש את המסגרות הלאומיות, השלטוניות והכלכליות שיכולות להעניק לו את איכותו כמסגרת מדינית מקובלת, עם שהגדרתו היא יותר משאלת לב של מרכיביו מחד ומאידך הכרה של מספר מדינות, בעיקר ערביות, בקיומו.
אני כבר חש אותו. אני מאוד חושש ממנו. אני שומע אותו מתאפק ומצליח לשמור בעומק גרונו את הצחוק השואף לפרוץ החוצה. אני שומע אותו מתדפק על כתלי ראותיו. כל מה שאני מצליח לפענח מהקולות האלה זה: "כט' בנובמבר, כט' בנובמבר".
כח' בנובמבר נקבע כיום בו תתכנס בארצות הברית, בעיר אנאפוליס "ועידת שלום". בדרך כלל ועידת שלום היא דבר חיובי ביותר. בדרך כלל ועידת שלום היא דבר רציני ביותר. אני לא יודע למה הדבר מעורר בי גיחוך עד כדי בוז וצחוק. רציתי להימנע משימוש במילה "צחוק" כי היא הרי שמורה לגורל. אני יודע שהוא מכין לנו טריק שלדעתו יהיה מצחיק עד דמעות. אני יודע שהוא מכין לנו פתרונות שאפשר יהיה למות מהם מצחוק. למות תרתי משמע.
ולמה?
עוד לא בטוח שזה אמנם יהיה תאריך ההתכנסות.
אף אחד עוד לא יודע על מה ידברו בועידה הזו.
עוד לא ידוע מי ישתתף בועידה הזו.
אפילו שם עוד לא קבעו לה. יש האומרים שזו תהיה "ועידה אזורית" יש אומרים שהיא תהיה "בינלאומית".
אפילו לא בטוח שחתני השמחה יהיו שם. כי זו ועידה על נושאים שאף אחד מהצדדים לא מסכים להעלות את הנושאים שהצד השני מבטיח להעלות.
יש אומרים כי הם לא יבואו אם לא יוחלט על נושאים שלאחרונה קוראים להם "נושאי ליבה". יש אומרים כי לא יבואו אם יעלו שם "נושאי ליבה" כי המשתתפים כולם, לא רק הפלשתינים והישראלים, לא בשלים לכך. באחד השלבים שמעתי, אם אינני טועה, שמדובר על שלושים ושישה משתתפים. אני מבטיח לכם שבפורום כזה גם אם ישראל והפלשתינים יתחמקו לשתות איזה קפה טוב (אם יש בכלל קפה טוב במקום שנקרא אנאפוליס). אף אחד לא ירגיש. הם הרי לא צריכים את הועידה הזו. אולמרט ומחמוד עבאס יכולים להמשיך ולהתחבק גם בירושלים. שיזהרו מיריחו, שם לא בטוח.
אבל הגורל, אני לא סומך עליו, הוא כאמור אוהב לצחוק מכל מיני דברים, ביחוד שיש מי שחושב שהם בכלל לא מצחיקים. כל הועידה הזו לא תהיה יותר מנשף מסכות. אני בטוח שהוא יעבור אינקוגניטו מאחד לשני וישאל אותו בלחש, "תגיד, מה האינטרס שלך בכל העסק?" ואני מבטיח לכם שגם אם יש למישהו אינטרס כלשהו הוא לא יגיד, כי הוא כבר אמר את זה למי שמעונין בזה הרבה לפני כינוס הועידה.
אני לא סומך עליו (כבר אמרתי). תארו לכם שבניגוד לכל התחזיות יחליטו בסוף, לאחר לילה ארוך של דיונים, שצריך מיד להקים מדינה פלשתינית, ושמיד הם חותמים על סיכום דברים שהוסכם עליו לפי ההצעה הסעודית, יוציאו נייר ויחתמו אך מרוב עייפות לא ישימו לב שכבר אחרי חצות הלילה ושהתאריך הוא... 29 בנובמבר 2007 . ומישהו יגיד עמוס שרעפים: "רגע, התאריך הזה מוכר לי. הוא אומר לי..." וכאן הוא ישקע בהירהורים כדי להיזכר מה זה אומר לו. וכולם יתלו בו עיניים עייפות עד שיגידו שזה בכלל לא חשוב.
ממש ברגע זה הגורל ילחש לעצמו, יחייך ויאמר "הצלחתי"! יתפוצץ מצחוק וזה יהיה התחלה של סידרת פיצוצים שתרעיד את כל המזרח התיכון ואולי עוד כמה מקומות בעולם. וכל הצדדים ימהרו להכין בורות קבורה למקרה שיהיה צורך.
אולי תהיה זו הארת גורל לעם הערבי בארץ ישראל ובמחנות הפליטים. אני, אישית, חושב שיהיה זה אסונו הגדול ביותר. אני חושד בו בגורל, שלא במקרה הוא בחר שב-כט' בנובמבר יוכרז, בלי שהדבר יחייב, על הקמת מדינת "פלשתין". אמרנו כבר, הגורל שואף לאיזון, לסימטריה. ואם הכרזת ההכרה במדינת ישראל הביאה ל-נכבה של ערביי ארץ ישראל, מי יערוב לי כי הכרזה על הקמת מדינת "פלשתין" לא תביא ל-נכבה חדשה שאינני יודע של איזה עם היא תהיה.
יהיה זה "צחוק הגורל" אם באותו תאריך, במרחק שישים שנה, יוכרז על הקמת שתי מדינות בארץ הקטנה הזו שבקושי יש בה מקום למדינה אחת. איך היתה אומרת אימי: "שני חתולים בשק אחד". אולי יהיה שם גם צחוק, "צוחק מי שצוחק אחרון", אומר הפיתגם. מפחיד אותי לחשוב במי יבחר הגורל להיות האחרון.
תסלחו לי. אני לא רוצה להמשיך ולחשוב על צחוק הגורל, זה צחוק שנגמר בבכי. זה צחוק שאפשר למות ממנו. וכדי לשכוח את כל מה שכתבתי כאן נזכרת ב"שיר - קישקוש"
"על גדות היש עלה פישפש
צחק בצחוק פרוע.
אהה גורל אכזר,
ההר הוליד עכבר,
בצלם התפוח".
הגורל יש לו חוש הומור מיוחד. כל כך מיוחד שאף אחד לא מבין אותו ולכן ישנם רבים שבכל פעם שהם שומעים את הצחוק הם מבינים, אולי "מבינים" זו לא המילה הנכונה. נגיד שהם "חשים" או, ברוב המקרים, "חוששים" שזה צחוק שמבשר רעות. מבשר אסון והם יודעים שהצחוק הזה ייגמר בבכי. שהצחוק הזה עלול לפרוץ סכרים ולשחרר זרמים של דם ושטפונות של דמעות.
מה שמרתק הוא שברוב המקרים זה עונה להגדרות: "צחוק עד דמעות". או "אפשר למות מצחוק" ומה שנכון עובדתית הוא שצחוק אמיתי מעלה במקרים רבים דמעות בעיני הצוחקים. יש לו עוד תכונה מעניינת שהוא אוהב לשמור על האיזון הזה: צחוק - דמע. צחוק - בכי. האיזון הזה בא לידי ביטוי במיוחד במקרים של יחסים דו-, או רב-צדדיים, כלומר, כשצד אחד צוחק, הצד השני בוכה. כשצד אחד מת, הצד השני צוחק.
בגלל החשש הזה תמיד ישנו רצון או ישנה אמונה שאת הגורל אפשר לכוון. יש המאמינים שאם חשו את בואו בשלב מוקדם הם יכולים לא רק לכוון אותו אלא לעצור אותו או אפילו למנוע אותו. הם לא מבינים כי ישנה סיבה למה אומרים "צחוק הגורל", הוא צוחק על כולם. אני בטוח כי אמירות שכאלה מצויות בכל השפות המדוברות. אצלנו, אצל היהודים, אומרים דוברי היידיש "א? מענטש טרא?כט און גא?ט לא?כט"--"האדם חושב [מתכנן] ואלוהים צוחק".
תאמינו לי שכיהודים אנחנו יודעים מה שאנחנו אומרים, לנו יש היסטוריה ארוכה והרבה ניסיון חיים. כמה פעמים במשך ההיסטוריה הפקדנו את גורלנו בידיו של אלוהים וכדי שיאמין לנו שאנחנו מתכוונים ברצינות צרחנו בגרונות ניחרים מעשן המוקד עליו עמדנו או התנור בו נשרפנו. או בגרונות משוספי-מאכלת מוצפים בדם "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". ומה היה הסוף?! אני לא יודע אם הוא צחק אז, אבל אני בטוח שאלה ששרפו אותנו ושחטו אותנו צחקו גם מחולשתנו כיהודונים וגם מאלוהינו שתמיד אמרנו אנחנו ואמר הוא כי הוא הגדול מכולם, החזק מכולם.
אני לא יודע ולא רוצה לחשוב שהוא זה שקבע את גורלנו. אני יודע וחושב שהגורל צחק גם לנו וגם עליו. כשקמו ביננו כאלה שאמרו: "שמים בקשו רחמים עלי!
אם-יש בכם אל ולאל בכם נתיב ?
ואני לא מצאתיו -
התפללו אתם עלי!
אני-לבי מת ואין עוד תפלה בשפתי...
ואם יש-צדק - יופע מיד!
אך אם-אחרי הישמדי מתחת רקיע
הצדק יופיע ?
ימ?גר-נא כסאו לעד!..." (ביאליק "על השחיטה)
והחליטו לקחת את גורלם בידם, גם בהם היתה יד הגורל. ואל צחוק הגורל הצטרף גם צחוק השטן.
מרגע שקמו ועמדו שוב לא הייתה דרך חזרה, ברור היה כי לא אלוהים ולא אנשים יעשו את המלאכה בשבילם, ואם יש להילחם בגורל ובאלוהים זה מה שהם יעשו:
"...פתע פתאם יתנער דור עזוז וגבור, דור גבור מלחמה
ועיניהם ברקים ופניהם להבים ?
וידיהם לחרבות!
...הם קוראים:
"...דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו!
ידנו לבדה, ידנו החזקה
את-כובד העל מעל גאון צוארנו פרקה
ונזקוף ראשנו שמימה ויצרו בעינינו ?
ונערוק למדבר ונאמר לציה 'אמנו'
על-ראשי הצורים בין מפלשי עבים
שתינו ממקורו הדרור עם כל-נשרי שמים -..." (ביאליק מתי מדבר)
הם הלכו במדבר ועשו אותו לביתם. הם עלו בהרים הגבוהים ובנו בהם את מבצריהם. ובידיהם היו החרבות בלילות וידיהם אחזו בימים במחרשות. אם היה צורך ביחסי שלום עם השכנים הערבים, הם למדו את אורחות חייהם. אם היה הכרח במלחמות עם השכנים הערבים, הם לא היססו להלחם. עד שבאחד הימים, ב-כט' בנובמבר 1947 האיר הגורל את פניו אליהם. מרבית אומות העולם הכירו בזכותם להקים בית לאומי בארץ אשר עליה נלחמו, על אדמתה , אך גם באלה אשר ישבו בה. כפי שכבר אמרתי, הגורל שומר על איזון. ברגע שהאיר פניו לעם היהודי, חשכו עיניו של העם הערבי. העם היהודי הריע בשמחתו והעם הערבי זעק בסיבלו. אלה שפכו את דמם של אלה. אלה שרפו את שדותיהם של אלה. אלה הרסו את בתיהם של אלה.
ניצולי העם היהודי. שרידי הנהרגים והנשרפים האירופה, מאות אלפי העקורים - הפליטים, ששוב לא היו להם בתיהם לחזור אליהם, עלו לישראל. מאות אלפי העקורים - פליטים הערבים מארץ ישראל, ששוב לא היו להם בתיהם לחזור אליהם, יושבו במחנות פליטים בארצות ערב השכנות.
טעות היא לחשוב כי שואת העם היהודי החלה עם עליית הנאצים בגרמניה. טעות היא לחשוב כי תקומת העם היהודי החלה עם תחילת הנאציזם. הפוגרומים בכל ארצות אירופה, מי יותר ומי פחות, הביאו להקמת קבוצות הגנה עצמית במקומות השונים פה ושם, לא היתה זו תופעה כללית, אולי נכון לומר כי היתה זו תופעה נדירה למדי, אך היו בה ניצנים של תפיסת עולם, שהיו שקראו לה והיו שהתנגדו לה, תפיסת "יהדות השרירים", שהיתה אולי הד חדש לאופיו הלוחמני של העם היהודי בשנים הרחוקות בהן היה העם היהודי עם ריבוני שכבש לו ארץ להתנחל בה, עוד בימים שזו היתה לא רק הדרך הלגיטימית לקיים ישות לאומית ריבונית, אלא הדרך המקובלת והמכובדת.
כשם שהקבוצות להגנה עצמית היו תולדה של הפוגרומים באירופה, כן היו הקבוצות שקמו בארץ ישראל ושגולת הכותרת לקיומן היו ה"הגנה", ה"פלמ"ח", ה"אצ"ל" וה"לח"י", תולדה של הפרעות שהישוב הערבי בארץ ישראל פרע בישוב היהודי. הפרעות היו בנוסף לצעדי הדיכוי שנקט הצבא הבריטי, הן מתוך יזמה של ממשלת ברטניה, הן מתוך היענות אוהדת לעניין הערבי והן ביזמת העולם הערבי ואירגוניו השונים, שעשו כל מאמץ למנוע מהעם היהודי והתנועה הציונית להגשים את חזון השבות וההתישבות בארץ. בהשאלה שוב אפשר לומר "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
מלחמת העולם השניה העלתה את תופעת ההשמדה לדרגה שהעולם לא ידע אפילו במלחמת העולם הראשונה, ואת האפשרות של "השמדת עם" לא על רקע של מלחמה אלא כדבר המתבקש על ידי אידאולוגיה ואידיאל. במרכז אידאולוגיה זו עמד האידיאל של ניקוי העולם מהיהודים, יצירת גזע ארי נקי מכל גזע נחות ממנו תוך בניית אידאולוגיה של שלטון הרייך השלישי הגרמני על כל העולם למשך אלף שנים.
הפוגרומים, הפרעות ומעל לכל רצח שיטתי אידאולוגי של שישה מליון יהודים תוך שאיפה להגיע ל"פתרון הסופי" שהצלחתו היא השמדת כל העם היהודי, לפחות בגבולות הרייך השלישי, כלומר בכל אירופה. הביאו את העולם ואת שאר העם היהודי להחלטה כי חייבים למצוא פיתרון להמשך קיומו של העם, ובארץ ישראל שהוכרה כמולדתו ההיסטורית.
החלטה זו הביאה להחלטה להקים את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אך כפי שנאמר: הגורל מחפש לו דרך להיות מאוזן וסימטרי. ושואף להגיע לפתרון של "סכום אפס". אי לכך מציאת פתרון לעם היהודי יצרה במקביל?וכתוצאה מכך?את בעיית העם הערבי הארץ ישראלי. מלחמת העצמאות מצאה את סיומה בקווים שהיו למעשה קווים של שיוויון כוחות בין ישראל וארצות ערב שהשתתפו במלחמה. פתרון בעיית פליטי העם היהודי יצר בעיית פליטים בקרב העם הערבי. אין מספרים של הרוגים בחילות ארצות ערב אך אני מניח כי יחסית לגודל הכוחות בין הצד הישראלי והצד הערבי כן הוא היחס בין הרוגי ישראל והרוגי העולם הערבי.
הקמת מדינת ישראל, בהנחה שהקמה זו היוותה פיתרון כלשהו לבעיית שואת העם היהודי, יצרה מיד ובמקביל את ה"נכבה" - שואת העם הערבי הארץ ישראלי, הקרוי "פלשתיני". היה זה עם שטרם גיבש את המסגרות הלאומיות, השלטוניות והכלכליות שיכולות להעניק לו את איכותו כמסגרת מדינית מקובלת, עם שהגדרתו היא יותר משאלת לב של מרכיביו מחד ומאידך הכרה של מספר מדינות, בעיקר ערביות, בקיומו.
אני כבר חש אותו. אני מאוד חושש ממנו. אני שומע אותו מתאפק ומצליח לשמור בעומק גרונו את הצחוק השואף לפרוץ החוצה. אני שומע אותו מתדפק על כתלי ראותיו. כל מה שאני מצליח לפענח מהקולות האלה זה: "כט' בנובמבר, כט' בנובמבר".
כח' בנובמבר נקבע כיום בו תתכנס בארצות הברית, בעיר אנאפוליס "ועידת שלום". בדרך כלל ועידת שלום היא דבר חיובי ביותר. בדרך כלל ועידת שלום היא דבר רציני ביותר. אני לא יודע למה הדבר מעורר בי גיחוך עד כדי בוז וצחוק. רציתי להימנע משימוש במילה "צחוק" כי היא הרי שמורה לגורל. אני יודע שהוא מכין לנו טריק שלדעתו יהיה מצחיק עד דמעות. אני יודע שהוא מכין לנו פתרונות שאפשר יהיה למות מהם מצחוק. למות תרתי משמע.
ולמה?
עוד לא בטוח שזה אמנם יהיה תאריך ההתכנסות.
אף אחד עוד לא יודע על מה ידברו בועידה הזו.
עוד לא ידוע מי ישתתף בועידה הזו.
אפילו שם עוד לא קבעו לה. יש האומרים שזו תהיה "ועידה אזורית" יש אומרים שהיא תהיה "בינלאומית".
אפילו לא בטוח שחתני השמחה יהיו שם. כי זו ועידה על נושאים שאף אחד מהצדדים לא מסכים להעלות את הנושאים שהצד השני מבטיח להעלות.
יש אומרים כי הם לא יבואו אם לא יוחלט על נושאים שלאחרונה קוראים להם "נושאי ליבה". יש אומרים כי לא יבואו אם יעלו שם "נושאי ליבה" כי המשתתפים כולם, לא רק הפלשתינים והישראלים, לא בשלים לכך. באחד השלבים שמעתי, אם אינני טועה, שמדובר על שלושים ושישה משתתפים. אני מבטיח לכם שבפורום כזה גם אם ישראל והפלשתינים יתחמקו לשתות איזה קפה טוב (אם יש בכלל קפה טוב במקום שנקרא אנאפוליס). אף אחד לא ירגיש. הם הרי לא צריכים את הועידה הזו. אולמרט ומחמוד עבאס יכולים להמשיך ולהתחבק גם בירושלים. שיזהרו מיריחו, שם לא בטוח.
אבל הגורל, אני לא סומך עליו, הוא כאמור אוהב לצחוק מכל מיני דברים, ביחוד שיש מי שחושב שהם בכלל לא מצחיקים. כל הועידה הזו לא תהיה יותר מנשף מסכות. אני בטוח שהוא יעבור אינקוגניטו מאחד לשני וישאל אותו בלחש, "תגיד, מה האינטרס שלך בכל העסק?" ואני מבטיח לכם שגם אם יש למישהו אינטרס כלשהו הוא לא יגיד, כי הוא כבר אמר את זה למי שמעונין בזה הרבה לפני כינוס הועידה.
אני לא סומך עליו (כבר אמרתי). תארו לכם שבניגוד לכל התחזיות יחליטו בסוף, לאחר לילה ארוך של דיונים, שצריך מיד להקים מדינה פלשתינית, ושמיד הם חותמים על סיכום דברים שהוסכם עליו לפי ההצעה הסעודית, יוציאו נייר ויחתמו אך מרוב עייפות לא ישימו לב שכבר אחרי חצות הלילה ושהתאריך הוא... 29 בנובמבר 2007 . ומישהו יגיד עמוס שרעפים: "רגע, התאריך הזה מוכר לי. הוא אומר לי..." וכאן הוא ישקע בהירהורים כדי להיזכר מה זה אומר לו. וכולם יתלו בו עיניים עייפות עד שיגידו שזה בכלל לא חשוב.
ממש ברגע זה הגורל ילחש לעצמו, יחייך ויאמר "הצלחתי"! יתפוצץ מצחוק וזה יהיה התחלה של סידרת פיצוצים שתרעיד את כל המזרח התיכון ואולי עוד כמה מקומות בעולם. וכל הצדדים ימהרו להכין בורות קבורה למקרה שיהיה צורך.
אולי תהיה זו הארת גורל לעם הערבי בארץ ישראל ובמחנות הפליטים. אני, אישית, חושב שיהיה זה אסונו הגדול ביותר. אני חושד בו בגורל, שלא במקרה הוא בחר שב-כט' בנובמבר יוכרז, בלי שהדבר יחייב, על הקמת מדינת "פלשתין". אמרנו כבר, הגורל שואף לאיזון, לסימטריה. ואם הכרזת ההכרה במדינת ישראל הביאה ל-נכבה של ערביי ארץ ישראל, מי יערוב לי כי הכרזה על הקמת מדינת "פלשתין" לא תביא ל-נכבה חדשה שאינני יודע של איזה עם היא תהיה.
יהיה זה "צחוק הגורל" אם באותו תאריך, במרחק שישים שנה, יוכרז על הקמת שתי מדינות בארץ הקטנה הזו שבקושי יש בה מקום למדינה אחת. איך היתה אומרת אימי: "שני חתולים בשק אחד". אולי יהיה שם גם צחוק, "צוחק מי שצוחק אחרון", אומר הפיתגם. מפחיד אותי לחשוב במי יבחר הגורל להיות האחרון.
תסלחו לי. אני לא רוצה להמשיך ולחשוב על צחוק הגורל, זה צחוק שנגמר בבכי. זה צחוק שאפשר למות ממנו. וכדי לשכוח את כל מה שכתבתי כאן נזכרת ב"שיר - קישקוש"
"על גדות היש עלה פישפש
צחק בצחוק פרוע.
אהה גורל אכזר,
ההר הוליד עכבר,
בצלם התפוח".
